ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה

יש רגע שאתה מרגיש שאתה לבד בעולם,

אתה פשוט לבד ואתה לא יכול לסמוך על אף אחד מלבד עצמך…

לא משנה כמה אנשים מקיפים אותך ונמצאים סביבך אתה מרגיש לבד.

כשהתגרשתי, זאת היתה אחת מהפעמים שצפה תחושת הבדידות.

צילום: גלעד שטיין- סטודיו עין חדה

 

האדם הכי קרוב אליי, החבר נפש שלי, זה שגורלנו שזורים זה בזה, שגדלנו והתפתחנו יחד, היחיד שידע עליי הכל- כבר לא שם בשבילי.

ולא רק זה, בהתחלה עוד החברים המשותפים היו שם, ספק תמיכה ספק רכילות ולהשאר בעניינים.

אך לאט לאט ככל שהזמן עובר, החברים הנשואים תופסים קצת מרחק, לא לגמרי הבנתי על מה זה יושב, אבל זאת עובדה. התגרשתי, ולאט לאט נעלמו להם רוב חבריי הנשואים…

ואלה שנשארו- היו תמיד עסוקים בילדים, בתא המשפחתי ופחות פנויים אליי.

התחלתי לחפש את עצמי, התחושות בדידות היתה קשה ולא חיפשתי זוגיות, פשוט חיפשתי חברה, מישהו שיוציא אותי מהבית בימים שאני לבד או מישהו שיבוא להיות איתי בלבד שלי.

מהלבד הזה פרחו דברים טובים ויפים, אך זה לקח זמן, השבתות הראשונה שהיו ללא הבנות היו לא פשוטות…הזמן לא עבר, המשפחה שלי מאוד רצתה שאבוא לשבת בחיקם- אני לא הייתי מסוגלת- זה רק הבליט לי את החוסר של הבנות שלי איתי.

הייתי שוקעת בתוך עצמי ולא מבינה איך אני הולכת לעבור את השבתות האלה, השקט שכולם מייחלים לו צרם לי באוזן. הדמעות היו זולגות לבד והבטן היתה מתהפכת.

האשמתי את עצמי, ניסיתי לשחזר ולראות מה היה אפשר לעשות אחרת, כעסתי שפירשתי לבנות את המשפחה שלהם.

כל כך רציתי חברים חדשים, כאלה שיבינו אותי, כאלה שאני אספר להם שיש לו חברה חדשה ידעו מה עובר עליי, ועם מה אני מתמודדת, שידעו איפה צריך רק להיות שם ולחבק כדי לא ארגיש לבד.

כאלה שיוכלו להיות איתי בשבת שאני לבד כדי שאוכל גם ללמוד להנות ממנה.

זה לקח יותר זמן ממה שחשבתי, אבל בסוף אזרתי אומץ, התחברתי לקבוצת גרושים בפייס- גימל.

קפצתי למים והגעתי למפגש בלי להכיר אף אחד, בכל מפגש כזה נוספו לי עוד 2-3 חברים. והמעגל החברתי שלי גדל, ולא סתם, אלא בחברים עם סטטוס זהה, שעברו או עוברים את אותם הדברים, הדילמות, הבעיות שאני עוברת.

השבתות הפכו להיות פחות מעיקות , תחושת הלבד נעלמה, בכל שלב נתון שרציתי לצאת, ללכת לסרט, לשבת בבית קפה, תמיד היה מישהו או מישהי שרצו גם.

התמיכה היתה שם גם כשעברתי דברים אישיים, כשהתמודדתי עם התדרדרות במחלה של אבי, הנקודות אור היו החיבוקים האינסופיים, הטלפונים, הדאגה והאיכפתיות.

היום אני גאה להפיץ ולהיות חלק מהטוב הזה, הקבוצה התפתחה , קמו לה שתי קבוצות אחיות, האחת לצעירים יותר ואחת למבוגרים יותר- מתוך הבנה שאנשים באותו הגיל עוברים את אותם התמודדויות.

גימל היא לא רק מסיבות והיא לא רק שטוב, יש בה תרומה לקהילה, ויש שיתופים עסקיים, יש קבוצת של מחלימות מסרטן שתומכות זו בזו, יש עזרה הדדית ופתיחת בתים לאנשי הדרום/ הצפון בית מצב בטחוני. גימל זאת לא עוד קבוצה- גימל זאת משפחה!

אני גאה להיות חלק ממנהלי הקבוצה לצעירים עוד מראשית הקמתה ועד היום.

 

לדעת שאת הטוב הזה שאני קיבלתי ועדיין מקבלת אני יכולה להעביר ולהעניק למישהו אחר.

כשמישהו נכנס לקבוצה ואומר לי אני לא רוצה זוגיות , רק התגרשתי, אני מרגיש לבד, ישר אני אומרת – הגעת למקום הנכון.

יש רגע שאתה מרגיש שאתה לבד בעולם.

אתה פשוט לבד ואתה לא יכול לסמוך על אף אחד מלבד עצמך…

לא משנה כמה אנשים מקיפים אותך ונמצאים סביבך אתה מרגיש לבד.

מאז שאני בגימל- שום רגע יותר -אני לא עוברת לבד, תמיד יש סביבי צבא של חברים שעוברים את זה ביחד איתי.

 

קישור להירשם לגימלייט (קבוצת לייפסטייל לגרושים עד גיל 42-43)

 

 

<span dir=rtl>תגובה אחת ל“ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה”</span>

  1. רשמת בלשון נקבה אבל זה כל כך מתאים גם ללשון זכר.
    אני בגימלים מתחילת הדרך כמעט וחייב להגיד שבלעדי הקבוצה המופלאה הזו , אינני יודע מה היה קורה איתי.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s